אבא שלי,
בויה.'פרחני ביק' ברוך אתה, מה אני אגיד לך. הלכת לי ככה. 24 שעות אחרי אמא. בפסח האחרון, אפריל 2007 גילו לך, למורת רוחי, מה יש לאמא. אתה, דרמאטי כמו שהיית, לא נשארת חייב, והבטחת 'אתם לא תצטרכו לשבת שיבעה פעמיים'. אבא שלי יקר, אתה הירגלת אותי ש'אבא מבטיח אז אבא מקיים'. נשבע לך בהן צדק, שהפעם הייתי מוותר לך.
את זה, לא היית חייב לקיים.
אבל אין דבר כזה, גם את הנבואה השחורה הזאת, אבא קיים. בגדול.
ביום ההלוויה של אמא, הוצאנו את אבא, שהיה מאושפז גם הוא בבית החולים, הוא הלך כמו גבר אחרי אישתו, עשה את הקריעה, קרא עליה קדיש, והצהיר קבל עם ועדה על אהבתו אליה, אם למישהו היה ספק. 'אשת חיל מי ימצא? אני מצאתי' צעק אבא שלי לפני הקבר הפתוח. לפני שכיסו את אמא שלי, אבא שלח איתה את ספר התהילים שהיה בכיס שלו. בדיעבד, הוא השאיל לה אותו ליממה. 24 שעות אחר כך הם כבר היו ביחד.
התחלתי מהסוף כי לאבא שלי היו אינספור סיפורים. איזה איש גדול. בגיל 70 שלחו אותך לשנה וחצי לדרום אפריקה להיות מהנדס מכונות של מפעל.
שם קיבלת את הבשורה על אימך, סבתא רמו, וישבת שם שבעה עליה, לבד רחוק מכולם, אבל כמו גדול. אבא שלי היה טכנאי טלויזיות, מרכיב אנטנות, היתה לו גם חנות לאופניים פעם, מנהל מחלקות אחזקה במפעלים שונים, איש אשכולות . בזמן השיבעה, שמעתי עוד סיפורים, מהדוד שלי שלום,
סיפורים שמעולם לא שמעתי על ילדותו של אבא. שהסבירו קצת את מילות השיר 'אז למה איש גדול אתה כל כך עצוב'. אהבתי אותך ותמיד אוהב אותך, אבא שלי, הייתה לי להשראה, מודל לחיקוי, נר לרגלי.
יהי זיכרך, כשימך, ברוך