אמא שלי, סוניה ארביב
מימצ'י, שנתחיל מהסוף? שכל יום שהייתי מתקשר אלייך, הייתי שואל, נו מה נשמע? והיית אומרת 'יהיה טוב יא וולדי' תמיד יהיה טוב. ' אל סבר טייב' הסבלנות טובה. תמיד עצות, תמיד אופטימית, למרות הכל, המחלה הנוראה הזאת, שבדיעבד טיהרה אותך יותר אישה טובה שכמוך. אין אומרים שיבחו של אדם בפניו, ולא בריא לכתוב הרבה, אבל אמא יקרה, יש לך הרבה מליצי יושר, כאן למטה ושם למעלה.
אל מצוות לי צ'עמליהם יוקפו לק, שום דבר לא הולך לזבל, עאמל ח'יר וצ'סיב אל ח'יר. איזה הספדים היו לך, כל כפר-סבא ידעה מי זאת סוניה. 9 ילדים גידלת, לתיפארת. תמיד התגאת בנו, ותמיד יכולת ללכת עם ראש מורם. על מעשי החסד שלך, לא מדברים. יש גם הרבה דברים שהגיעו לידיעתינו בזמן השיבעה, סתם אנשים, שהיית נחמדה אליהם. הבית שלך תמיד היה פתוח לכולם, תמיד היה לך אוכל לתת לזה או להעביר לזה. גם לאנשים שלא תמיד היו טובים אליך, את החזרת להם טובה. כמה ישיבות היו שולחות אליך טפסי תשלום, ואת, לא היית משיבה אותם ריקם. שלח לחמך על פני המים, זה היה המוטו שלך. 'אלו דברים שאדם העושה אותם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, וביקור חולים, והכנסת אורחים, והשכמת בית הכנסת, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאישתו' .
השכמת בית הכנסת, אשת חיל, עוד מעט יתחיל זמן הסליחות. בוקר בוקר היית הולכת לבית הכנסת ע"ש רבי יהודה אוהב ציון, והיית מדרבנת אף נשים אחרות לבוא איתך. החברות שלך,אתי, גילה, נרגז, מוטרם והאחרות מתגעגעות אליך. ואני, כשהייתי יושב למטה, הייתי מסתכל אלייך למעלה, לעזרת נשים, ואת היית מחזירה לי מבט של נחת, שאת מרוצה שאני שם. כמה פעמים איכזבתי אותך, כשקנית מצוות והיית צריכה לתת אותם, באהבה אומנם, למישהו אחר, כי אחרתי לקום.
		הסיפורים שסיפרת לנו על הילדות שלך בטראבלס, איזה חיים עשיתם, ועל סבא אליהו, אליהו הטבח, שהיה מביא לכם כל טוב הביתה. ושפעם בזמן ה'בוגרום' (כן הפוגרום) עברו ליד הבית שלכם הערבים, ואמרו זה הבית של אליהו, אליו לא נכנסים. וכמה חבל שלא הקלטתי אותך כשאת סיפרת את כל הספורים האלה. כמו זה שגדלת אצל הסבתא שלך, ושם גם למדת לדבר איטלקית בבית ספר ההוא שאת השם שלו אני אוסיף אחר כך. וכמה נהנית לדבר על החיים בטראבלס.
		והנסיעות שלך לתל-אביב, אמא שלי היתה סוחרת. סוניה- מוכרת בגדים. היית נוסעת לתל-אביב, חורשת את רחובות הרצל, נחלת בנימין, דרך יפו-תל-אביב ולוינסקי, הכל ברגל, עם חבילות. היית מתקשרת אלי הביתה מבלן, טומבלפלד או אשר, והיית מבקשת ממני לחכות לך בתחנת האוטובוס. היית יורדת מהאוטובוס מלאה בחבילות. בדיעבד אני חושב, איך הגעת לתחנה בתל-אביב עם כל זה? אין עליך אמא שלי.
ידעת מתי יש אזכרה לכולם, והיית נוסעת לקצווי הארץ, לאשקלון כדי להיות בהלוויה של זה, או למעלות באזכרה של זה. 'אין דבר יא וולדי זה מצווה' בטח מצווה! יש מי שאוסף בולים ומי שאוסף מטבעות, אמא שלי אספה מצוות. מי יזכור את כל התאריכים האלה עכשיו?
וכשהיית חולה, מאחר ואת הבת הבכורה, צריך שבכור יגרש ממך את העין הרע, ולימדת טוב טוב את הנכד שלך פז, איך לעשות את זה. עד היום הוא יודע לדקלם את 'אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון דוד ושלמה' כשהוא מסובב את המלח מעל לראשך ואחר כך ישפוך את המלח לתוך דלי עם מים 'דוב אל עין כיף ידוב אל מלח' ואחר כך לשפוך את המים על הכביש.
		פסח, גם פסח יגיע, ואתם לא תהיו. ופטרות.. זה יהיה בטח נחלת העבר. אנחנו נתחיל כנראה לאכול מצות כמו כל האחרים. איך אספת אותנו בפסח האחרון, כאילו שידעת, שזה יהיה הפסח האחרון שלנו יחד. אז הבאת את כולם, את מרים, שהשאירה את המשפחה שלה בשבדיה, ואת אסתר שבאה עם כולם.את תמי, שהם דתיים אדוקים ובדרך כלל לא חוגגים ליל סדר מסורתי כמו שלנו, אבל רצית המפקדת, וקיבלת. כולם היו סביבך. ליל סדר של סוניה וברוך אותו חגגנו בבית של נילי וחיים, כי במטבח שלנו אין מקום.
9 ילדים גידלת, 9 ילדים שילדת את, אבל כמה אחים ואחיות עוד יש לי? אני לא יודע, כמה עוד אנשים שראו בך אמא? כמה עוד כאלה יש? יש לי עוד הרבה 'אחים ואחיות' ויש לכם לפחות עוד נכדה אחת, זאת שגרה ממול.לינור, הבת של שרית. ושי ושרון ושיר ועוד כאלה שאני בטח לא יודע. את שי ושרון הכרת כשעברת לשלוח אצלם בפיצוציה של סונול בכפר סבא, את הלוטו, וגם לגרד חיש גד. כמה? מה זה חשוב? את לא עישנת ולא שתית, לא הלכת להצגה בתיאטרון או לקולנוע. היית הולכת לשם עם עדי, שם גם קיבלת את הכינוי 'סבתא, נו כבר' שעדי היה אומר לך כבר, בואי נלך הביתה. אבל הם תמיד היו שולחים אותו עם איזה ממתק או קלפים או משהו, רק שיגיד 'סבתא, נו כבר'
		כן, ולא רק ילדים את אימצת אליך, גם את החתולה הזאת, המקורה, שהיתה אילמת, בקושה, כל כך יפה עם עיניים כחולות, היתה מסתכלת עלייך ופותחת את הפה, אבל קול, לא היה יוצא. היא היתה שומעת אותך פותחת את הדלת ובאה אליך, מחכה, גם היא, עד שתתני לה אוכל. וגם את החתולה לא איכזבת.
אז זהו אמא שלי, ירא נרא אל חופה אנצ'א וולדי, זה מה שכל הזמן התפללת אליו, בכל אירוע משפחתי, פז ועדי כבר ידעו, וכל פעם שהיית אומרת 'ירא האיטה נרא זרר שרולי', הם היו עונים 'אמן'. אבל זהו, על זה כנראה תצטרכו להשגיח מלמעלה,את ואבא, כי את זה לא הספקתי להעניק לכם בחייכם. כאן בתמונה, בחתונה של שני, עם הדודה האהובה שלי, דודה אידה, שהיתה בלנית בבית מרחץ ברעננה, אישה משכמה ומעלה, גם היא בעולם שכולו טוב. אז הברכה שבפה של אמא שלי, כאן בתמונה, היא הברכה שתמיד ליוותה אותי. היום יום תשעה באב, עקבל דאיר בחייאצ'נה, יירא כל עם זאידין מוש נאקסין.